מיכל ליזרוביץ' • 1 בפברואר 2022

"80 וארבע" היא סדרת דוקו של "כאן", העוסקת באינטרקציות של ילדים בני 4 ומבוגרים בני 80, המשולבים יחד בגן ילדים שהוקם בדיור מוגן. המסר של מומחי החינוך והגריאטריה בסדרה הוא ברור - נוכחות ילדים בסביבת אוכלוסייה זקנה משפרת את המצב הרגשי, הקוגנטיבי והגופני של שתי הקבוצות.
נזכרתי בסדרה הזו מספר פעמים לאורך השנה האחרונה, כאשר שמעתי על קשישים שחוו בדידות בסגרים, כאשר מהו"ת קיבלה פניות להדרכת מתנדבים מלווי דיירים ותיקים בבניינים, כאשר הייתי ספונה בבית עם משפחתי כשסופת 'כרמל' או "אלפיס" השתוללה.
התרומה של קשרים רב-דוריים לחוסן נחקרה ונלמדה בעבר גם במהו"ת ישראל. למשל, מרים שפירא, מנהלת מהו"ת ישראל, פירסמה Case Study על התהליך שעבר הישוב אלון מורה, בו ביקשו לבנות חזון יישובי עבור הקהילה החדשה שנוצרה מאז היווסדו של היישוב. התהליך ייצר והתניע דיאלוג רב-דורי בין המייסדים לאוכלוסייה הצעירה, ובנה קהילה רב-דורית ובעלת חוסן.
בכדי להבין לעומק את הקשר הרב-דורי ותרומתו לחוסן, קיימתי שיחה עם
ד"ר אלינער פרדס - פסיכולוגית קלינית, משלבת הוראה והדרכה בביה"ס לפסיכולוגיה באוני' רייכמן, ומרצה באוני' תל-אביב ובר-אילן.
אלינער, מכל היבטי החוסן שאת חוקרת, למה את מוצאת עניין בהיבטי חוסן של רב-דוריות וזקנה?
המשיכה לתחום נובעת מתוך אמונה גדולה בחשיבות המשפחה, ובתרומת הקשר הבין-דורי לזהות שלנו ולחווית המשמעות שלנו. גדלתי באנגליה במרחק רב מהסבים והסבתות שלי. הגעגוע היה כוח מניע, והקשר העמוק נשמר דרך ביקורים, מכתבים ושיתוף בסיפורים. כיום, אמי לקראת היציאה לגמלאות והילדים שלי יצאו מהבית כדי להקים משפחות משלהם. על רקע זה, מתחדדת לי החשיבות של הדיאלוג הבין-דורי. אנחנו חוליה בשרשרת הדורות. ניצה איל ז"ל נהגה לדבר על מרוץ השליחים במשפחה: כולנו ילדים של והורים של. אנו מקבלים ומעבירים מדור לדור אהבה, ערכים, ניסיון וידע. ההעברה מיטיבה עמנו, ומחזקת את המקבלים והמוסרים.
מהו הקשר הבין-דורי ומהי תרומתו לחוסן?
מתוך המחקרים של מרשל דיוק בשנות ה-80, עולה ההבנה שילדים יוצאים נשכרים ככל שהם מכירים את השושלת הבין-דורית. ילדים בעלי משענת של נרטיב משפחתי, מתמודדים טוב יותר עם אירועים בחייהם. ככל שילדים ידעו על עברם ויחזיקו במורשת של "להעביר את זה הלאה", תהיה להם חוויה של זהות איתנה, שייכות ומחוברות למשהו גדול מהם.
הדיאלוג הבין-דורי תורם להפגת בדידות ולחוסן בגיל זקנה. היחסים בין הרצון לתת והרצון לקבל משתנים במהלך החיים. דווקא במחצית השנייה של החיים משתפרת היכולת לוויסות רגשות, ונלמדת ההנאה שבנתינה. הדיאלוג הבין-דורי ממקם את האדם במציאות של תנועה בשרשרת אינסופית, כפי שטענה ניצה אייל ז"ל ב"תמונות פסיכולוגיות": "וראה זה פלא: כל מה שמסרת לא אבד לך. המטען הרוחני שהעברת – הערכים, הדעות, המחשבות, הרגשות – כולו נשאר איתך. עדיין כולו שלך".
אני מאמינה שאכפתיות במפגש עם סבל אנושי היא הדרך להפיג את הבדידות, והמפתח לחוסן שלנו ברמה האישית, המשפחתית והקהילתית. דווקא בתחום של הטיפול בזקנים, אני נחשפת לעדויות רבות של אפליה, גילנות, ומחסומים. אני נפגשת גם בגילויים רבים של אנושיות ורצון טוב, אך אלה מלווים פעמים רבות בחוסר אונים והיעדר כלים. מתוך כך צמחה בי ההבנה שנדרש פיתוח של שיטות התערבות והכשרות ייעודיות למטפלים בבני הגיל השלישי.
באילו שדות את פועלת לחיזוק הקשר הבין-דורי?
- אני מטפלת בקליניקה ביחידים ומשפחות, ועוסקת בהורות בגיל מבוגר, באפשרויות של תיקון בגיל המאוחר, במצבים של נתקים וסכסוכים בין-דוריים.
- באוני' רייכמן אני מלווה פרויקט המפגיש בין סטודנטים לגמלאים, סביב תחומי עשייה משותפים. התפיסה המובילה בפרויקט היא תקשורת בין-דורית התורמת לשני הצדדים.
- בארגון סלע למען עולים נפגעי טראומה אני מובילה קבוצת תמיכה לסבים וסבתות שגידלו או מגדלים נכדים שהתייתמו.

מה השתנה בשדה המחקרי ובשדה המעשי לאורך השנים?
המחקר בתחום הזקנה התפתח בשנים האחרונות ואיתו גם המחקר על תקשורת בין-דורית וחוסן בזקנה. העלייה בתוחלת החיים, ושינויים דמוגרפיים אחרים, יצרו מציאות חדשה שבה זקנים רבים מצויים בירידה תפקודית ותלויים בסביבתם. המצב הזה מצריך היערכות של המשפחה, הקהילה והמדינה. השינויים הטכנולוגיים מציבים אתגרים חדשים, כי הזקנים עלולים להתקשות בשימוש בטכנולוגיה. הקורונה העלתה למודעות את הכוח הטמון בדיאלוג הבין-דורי וביחסים במשפחה. הקשרים המשמעותיים ביותר שלנו, אלה המזינים ביותר, דווקא הם עשויים להיות רעילים וחבולים, כלשונו של הפסיכואנליטיקאי אייגן.
בספרות המקצועית ניכרת באופן כללי מגמה של שינוי מעיסוק בזקנים כאוכלוסייה מוחלשת המצויה בסיכון, לעיסוק בזקנה מיטיבה ובחוסן. כאמור, מחקרים על הזדקנות חיובית מעידים כי עם השנים הולכת ומשתכללת היכולת לוויסות רגשות, ואיתה גם הרווחה הנפשית, הקבלה והחמלה העצמית.
הבדידות נחשבת כמגפה חברתית של המאה ה-21. זקנים רבים מתגוררים לבדם. בעבר זקנים טופלו במסגרת המשפחה המורחבת, ואילו כיום הילדים בונים את חייהם במקומות המרוחקים מבית הוריהם. בדו"ח הסיכום לשנת 2021 של זק"א, תועדו 171 מקרים של זקנים שמתו בגפם ונמצאו במצב של ריקבון מתקדם. שינויים חייבים להיעשות ויש ליצור מענה מערכתי משולב של מערכות בריאות, בריאות הנפש, חוק ועוד.
כיצד מהו"ת ישראל יכולה להשתלב בתחום העשייה הזה?
בגיליון שערכתי בנושא חוסן באתר בטיפולנט, הופיע גם
המאמר של מרים שפירא (מנהלת מהו"ת ישראל) על
תפיסת שלושת המעגלים של החוסן (באיור). ההיבט הרב-דורי הוא חלק מהותי בשלושת המעגלים בתפיסה הזו. הזיכרונות שלנו יוצרים נרטיב בונה זהות, שמחבר אותנו עם הזולת והקהילה. עבודה חוויתית על סיפור חיים, במפגש הרב-דורי, תורמת לחיזוק של תחושת העצמי.
השתתפות ב"מרוץ השליחים" תורמת לחוסן האישי, המשפחתי והקהילתי. תחושת העצמי שלנו מתהווה ביצירת נרטיב אישי לסיפור שלנו. סיפורי חיים הם כלי שתורם לחיזוק המסוגלות שלנו ולחיזוק הזהות שלנו כבעלי מורשת וערכים, ויש לעודד את קיומם.

מבחינה קהילתית, מהו"ת צריכה לעודד פעילויות משותפות בין-דוריות, שיחזקו את רשתות התמיכה ותחושת השייכות של חברי הקהילה. זה מה שהופך קהילה למקום שבו הפרטים, בכל גיל, מרגישים שייכים.
אני רואה בכך הזמנה לכולנו - בואו נהיה קשובים לצרכים שלנו ולצרכים של אחרים. נחפש מענה לצרכים הללו. זו המהות של מעגלי התמיכה, ההזדמנויות לשילוב דורות ומתן המענה לכל הדורות, המתגבשים במסגרת מהו"ת.
הבלוג של מהו"ת





