מרים שפירא • 28 באוגוסט 2022
תכנית ההתנתקות עלתה על סדר היום הציבורי בסוף 2003, בנאומו של רה"מ אריאל שרון. הוא הודיע על עזיבה חד צדדית של חבל עזה וצפון השומרון, ועל פינוי כל הישובים היהודיים. לכן, כבר ב-2004, התחלנו לעבוד עם קהילות שהיו מיועדות לפינוי כפוי. ראשי המועצה האזורית שומרון פנו אלי, כמנהלת מהו"ת שומרון (מהו"ת התחילה את פעילותה בשומרון), כדי לבנות תהליך היערכות עבור האוכלוסייה שעומדת להיעקר. המטרה הייתה להכין את התושבים לתהליך שצפוי להיות כואב וקשה, ולאפשר להם לסיימו ב"ראש זקוף" ובתחושת ערך עצמי. עכשיו, כשאנחנו מציינים 17 שנה להתנתקות שהסתיימה באלול, אני רוצה להיזכר באירועי העקירה, במה שלמדתי, ובתובנות שהפקנו כארגון בזמן ההתנתקות.
מודל שלוש הרגליים - התמודדות במצבי אי-ודאות
בחיי הפרט והמשפחה קיימים מצבים של התמודדות מתמשכת עם איום, אי ודאות וטלטלות קשות של המציאות:
- חיים לצד מחלה סופנית של אחד מבני המשפחה.
- חיים לצד איום של משפט מתמשך של אחד מבני המשפחה שעלול להסתיים במאסר.
- תקופה מתמשכת של טרור מזדמן, ללא חוקיות קבועה של עיתוי או מיקום.
- איום בפינוי כפוי ועקירה של אדם מביתו, מסיבות של עיקול על רקע כספי או פינוי של קהילה על רקע פוליטי או מדיני.
כל המצבים האלו דורשים התארגנות נפשית משמעותית, משום שאין להם התחלה וסיום ידועים מראש. אירוע טראומטי בדרך כלל מתרחש ומסתיים, ורק אז מתחילה התמודדות של איסוף כוחות ועיבוד. אבל במצבי חיים ממושכים, אין התארגנות מסודרת לצורך עיבוד של הטראומה והאובדן. המצב הופך לקשה אפילו יותר בגלל אי הוודאות. אנחנו אומרים לעצמנו "אולי זה בעצם לא יקרה", כי לנפש יש נטיה טבעית להגן על עצמה מפני זעזוע עתידי. מהסיבות האלו, איום מתמשך גורם לערעור פנימי והתשה.
בתחילת תהליך ההיערכות בשומרון, פיתחנו, יחד עם בעלי התפקידים ואנשי הציבור במועצה, מודל להתמודדות במצבי אי ודאות, שהותאם לכל אחת מארבע הקהילות שעמדו בפני גירוש (גנים, כדים, חומש ושא-נור). לפי מודל "שלוש הרגליים", כדי להתמודד עם מציאות מורכבת, אדם נדרש לפעול בשלושה ערוצים שונים: מאבק, רציפות והתבוננות.
מאבק: חיוני לאדם, למשפחה ולקהילה כנגד איום שקיים במציאות. המאבק יכול להיות רפואי – ניסיון להשיג תרופה ניסיונית שיכולה להאריך חיים. לעתים המאבק יהיה משפטי או כספי, פוליטי, או ביטחוני. הערוץ של המאבק הוא חיוני לתחושות התקווה והאקטיביות, שתורמות לחוסן האישי.
רציפות: במציאות מעורערת וחסרת ודאות, כאשר בכל רגע יכול להגיע מידע חדש, יש צורך גדול ברציפויות, כמו שגרת עבודה או לימודים. גם אם יש מאבק במחלה, המשפחה תשמור על חוסנה בכך שתקפיד על ארוחות מסודרות, קניית בגדים לילדים, ציון ימי הולדת וכו'.
התבוננות: מטרתה של ההתבוננות היא יצירת מרחב מוגן לשיח - שיח פנימי, שיח בין בני זוג, שיח בין הורים לילדיהם, שיח בין שכנים או תושבים. בתקופות של איום, קשה לשמור על מרחבים של שיח מוגן. הנטיה הטבעית וההישרדותית היא לפעול, ולא 'להיות'. מצב זה יוצר חוסר איזון של עשייה מרובה ומתישה, רוויה באנרגיה של מאבק, ללא הזדמנויות מספיקות ל'תדלוק'. לכן, חשוב ליצור הזדמנויות ל'תדלוק' באמצעות שיח על דאגות וחילוקי דעות. במצבי אי ודאות החרדה עולה, ואיתה גם התפקוד משתבש. ההתבוננות והשיח יכולים לתמוך ולצמצם חרדה.
יישום המודל
כדי ליישם את המודל, לכל קהילה הוצמדו איש מהו"ת ועו"ס מקומית שמוכרת לתושבים. כל זוג ליווה את המנהיגות המקומית של הישוב, וסייע לה לנהל ולהנהיג בתקופת אי ודאות. כמו כן, הזוגות ערכו ביקורי בית כדי ליצור דיאלוג משפחתי וזוגי על התקופה וכדי לענות על צרכים נוספים: צורך בקישור לשירותים ציבוריים שונים, צורך לשוחח, צורך בקבלת לגיטימציה לתחושות הקשות, וצורך בעידוד שיתן למשפחות תחושת שליטה. כתוצאה מהמפגשים הישירים עם המשפחות, יצרנו מענים נוספים שהיו ממוקדים בחוויה של הילדים, מענים שפיתחו אצלם חוסן בתקופה חסרת ודאות ומעוררת חרדה.
המודל הופעל בתקופות של המתנה והתכוננות לפינוי כפוי, והרשות שטיפלה באירועים אלו הפיקה תועלת רבה מהתארגנות בהתאם למודל. בליווי של מהו"ת, כל מחלקה ברשות הייתה אחראית על ערוץ אחר (מחלקות הארגון והלוגיסטיקה עסקו בשימור רציפויות, מחלקת החינוך והרווחה עסקו בהתבוננות, והמחלקה האסטרטגית של המועצה עסקה במאבק). נשמרו פגישות קבועות לתיאום בין המחלקות השונות ולפתרון קונפליקטים.
גם בקרב הקהילות והמשפחות, המודל היה בשימוש. עם זאת, ככל שהקהילה קטנה יותר (ואף יותר, אם מדובר במשפחה) קשה לה יותר ליישם את המודל במלואו, כי
העומס נופל על מספר קטן יותר של אנשים.
הפעלה של שלושת הערוצים בו זמנית, דורשת אנרגיות ומאמץ מנטלי גדול. אבל,
המאמץ הזה הוא בדיוק מה שיוצר את ההתמודדות הטובה עם המורכבות והויסות העצמי שכל כך צריך אותם.
מה קרה כתוצאה מיישום המודל?
קשה מאוד להעריך בצורה מסודרת תוצאות והשפעות של המהלך, שיצר מרחבים מוגנים של שיח זוגי, משפחתי, קבוצתי וקהילתי. מדיווחים של עקורים שנאלצו לעזוב את יישוביהם, עלה כי הביקורים בבתים היו משמעותיים עבורם, ואפשרו חשיבה יותר "נקיה" בתקופה הקשה שלפני העקירה. רוב העקורים מישובי צפון השומרון מצאו את מקומם במקומות מגורים חלופיים והסתגלו לנסיבות חייהם החדשות. נראה כי הם סובלים פחות מסימנים פוסטראומטיים לעומת עקורים אחרים.
מה למדנו במהו"ת?
- למדתי שבזמן משבר קשה, אפשר ליצור תנאים מוגנים לדיאלוג משמעותי. זה מעורר תקווה בעיניי. אפשר לייצר מרחב לשיח זוגי משמעותי גם אם יש קונפליקט בין בני הזוג בשאלות מהותיות מאוד כמו: יחס למדינה, התנהלות כספית ועוד. יותר מזה, אפשר לייצר מרחב קבוצתי לילדים שמתמודדים עם חוסר ודאות ואיום ולאפשר להם לבנות חוסן אישי מתוך הקבוצה.
- במציאות מאיימת ולוחצת, יש נטייה לסמוך ולקבל סיוע מדמויות מוכרות. היכולת לקבל סיוע מיועץ זר היא מוגבלת. אבל היכולת הזו מתפתחת ככל שמתרחקים מהאירוע המשברי. הייתה נכונות נמוכה בעת ההיערכות לקראת ההתנתקות, להיעזר ביועצים "זרים" מחוץ למערכת, והסיוע התאפשר רק בזכות נוכחות של דמות מוכרת נוספת.
- הצוותים המעורבים של יועץ מטעם מהו"ת ויועץ מקומי היו מוצלחים מאוד, ונתנו שירות טוב יותר לתושבים, וגם שמרו יותר על החוסן של אנשי הצוות. הצוות ההטרוגני יצר אפשרויות של חשיפה לנקודות ראות שונות, וצמצם תהליכי שחיקה שנוצרים בעבודה אינטנסיבית כזו.
בי באופן אישי, וגם במהו"ת כעמותה, האירוע הזה נחרט והתווה לנו את המשך הדרך בכל הקשור להתמודדות קהילה מול איום מתמשך.
כמו כן, "מודל שלוש הרגליים" שירת אותנו לאורך שנים באירועים דומים של עקירת קהילות ופינוי כפוי.
הבלוג של מהו"ת
