מיכל ליזרוביץ • 17 ביולי 2022
החיים לצד בן זוג עם פוסט טראומה אינם פשוטים. הסובלים מהפרעה זו, נוטים לחוש רוגז והתפרצויות זעם, עייפות, בדידות ועוד. אולם, ישנן נשים שבוחרות לחיות עם האהוב שלהן למרות הקושי. ד"ר חוה וייס, מומחית במהו"ת לטיפול בטראומה ואובדן, ליוותה בחודשים האחרונים קבוצה של נשים שכולן בנות זוג של גברים פוסט-טראומטים מתקופת שירותם הצבאי. הקבוצה הוקמה בשיתוף פעולה עם מרכז חוסן שומרון, ונפגשה אחת לשבוע למפגשי עיבוד באמצעות מוזיקה, אמנות, תנועה ושיחה.
חוה, מה הקשיים שמאפיינים אנשים בעלי פוסט-טראומה?
בין השאר, הם סובלים ממחשבות חודרניות בלי קשר לסיטואציה. כלומר, הם יכולים לנסוע באוטובוס ולשמוע ברדיו שיר עליז ושמח. אם השיר מתקשר איכשהו לטראומה, הוא יוביל למחשבה חודרנית. הם גם סובלים מעוררות יתר, רגזנות, התקפי זעם, חוסר שקט, קושי בריכוז. לכן לעיתים הם יתקשו להתמיד בעבודה קבועה והאווירה בבית תהיה מתוחה.
אדם שסובל מפוסט טראומה נמנע מפעולות שעלולות להזכיר את הטראומה. לצערנו, יכולה להיווצר הימנעות מדברים כה רבים בחיים עד כדי תחושה של הימנעות מהחיים עצמם. הם גם חושבים מחשבות שליליות על עצמם. האדם הפוסט טראומטי מאשים את עצמו, חושב על עצמו מחשבות שליליות ומשליך אותן גם על הסובבים אותו. לעיתים קרובות יש לו מחשבות אובדניות.
מה ההשפעה של החיים לצד פוסט-טראומטי?
המשפחה החיה לצד הפוסט טראומטי, לעיתים קרובות נזהרת לא להפריע, לא להרגיז, לא לעורר. הפוסט טראומטי משליך על בת זוגו ועל הילדים את כל הקשיים שלו ומאשים אותה ואותם. יש לו מצבי רוח משתנים, לא ברורים ולא צפויים. כל מעבר ושינוי משפיע עליו ועל המשפחה לרעה. חלקם הגדול לא אוהבים לצאת מהבית, לצאת לטייל, לשבת בשולחן שבת. הילדים יודעים שאבא כועס וצועק, לא תמיד מבינים מדוע, ולעיתים חשים שזו אשמתם. החיים לצד פוסט טראומטי מעוררים צורך להסתיר מפני הסביבה את המתרחש בבית, לתרץ תירוצים מדוע הבעל לא מגיע לאסיפות הורים, למסיבות של הילדים, לאירועים משפחתיים וכד'. חלק גדול של הנשים שחיות לצד בעל פוסט טראומטי, לוקחות על עצמן את עול הבית (כלכלה, חינוך הילדים, ניהול הבית וכד').
איזה תהליך חוויתן יחד בחודשים האחרונים?
התהליך היה מאוד מרגש. הנשים הרגישו שבקבוצה יש מי שמבינה אותן, חווה אותן. הן לא הרגישו שהן צריכות להתנצל. הן הרגישו נורמליות בסיטואציה לא נורמלית. עיבדנו את מה שהן עוברות אך גם עבדנו על החיבור לכוחות והתמיכה. היה בכי אך גם צחוק ושמחה. הן קראו לפוסט טראומה "פסטרמה" ותמיד השם העלה צחוק וחיוך. כל אחת מגיעה מעולם אחר, גיל אחר ועדיין הן היו מאוד מחוברות אחת לשנייה.
אלה נשים שנמצאות במצב הישרדות תמידי, בעיקר בבית ומול החברה. לעיתים אף מול המשפחה המורחבת שלא יודעת מספיק. הנשים למדו להיתמך אחת בשנייה, להקשיב לניסיון החיים אחת של השנייה, להתמודד בצורה אחרת. כל אישה בקבוצה עשתה שינוי קטן בעניין ההכלה והקבלה של בן הזוג. הן עברו גילוי מחדש של בן הזוג. הן למדו לתווך לילדים את המצב. הקבוצה הסתיימה לעת עתה, אבל הן ממשיכות להיפגש אחת לחודש ולנהל קבוצת וואצאפ כדי להיתמך אחת בשנייה.
את חושבת שהייתה התפתחות במודעות לפוסט טראומה?
מצד אחד, יש יותר מודעות לפוסט טראומה. אבל מצד שני, יש עוד דרך ארוכה, בעיקר של החברה. יש הרבה בושה של הלוקים בה ובני משפחותיהם. ברגע שאפשר יהיה להוריד את עול הבושה והמסכות השונות, ולהתמקד רק בהחלמה, יהיה להם יותר קל גם מול עצמם. הם לא אשמים במה שקרה להם, הם גיבורים שנתנו למדינה.
אני חושבת שמהו"ת, יחד עם מרכזי החוסן, צריכה לפתח את הנישה הזו של מעגלי תמיכה לבנות הזוג. הן מהוות עמוד התווך של הפוסט טראומטים. אנחנו צריכים לצעוק את צעקתן של בנות הזוג ובעליהן.
עמותת מהו"ת ישראל מציעה לארגונים ועסקים מגוון כלים וסדנאות לשיפור החוסן, התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, והכנה לחירום בשגרה. אנו תופרים מענה מותאם אישית לצרכי הלקוח. מוזמנים לברר על פעילתנו באתר, בדף הפייסבוק, או ליצור איתנו קשר לשיחת ייעוץ אישית.
הבלוג של מהו"ת
